הצלמת שפי בלייר היא בוגרת המדרשה ומציגה תערוכות ברציפות החל מסוף שנות השמונים. לא מזמן ננעלה במוזיאון הפתוח לצילום בתל חי תערוכת יחיד שלה. בתערוכה זאת בלטו תצלומיה המיוחדים להם הקדישה את רוב זמנה בשנים האחרונות ושאיתם היא מזוהה. המדובר בעיקר בתצלומי טבע-דומם המתמקדים באיברים הפנימיים של בקר, סדרות המופיעות תחת הכותרת "Garden of Organs", "Organ Garden" ו"Body of Love".
התצלומים מציגים איברים פנימיים, כגון קיבה, כבד, עטינים ואשכים כשהם תלויים על וו והפוכים כך שחלקם הפנימי הוא זה שנגלה לעין. ניתן לראות את התצלומים הללו כחלק מהמסורת הענפה של ציור טבע-דומם באמנות המערבית. התצלומים אכן דומים באופן מפתיע לעבודותיו של הצייר הספרדי בן המאה ה-17, חואן סנצ'ז קוטאן שגם הן מציגות חפצי דומם בנאליים התלויים ומוצגים כנגד רקע נטרלי ותחת ניגוד חזק של אור-וצל. אלא שסנצ'ז קוטאן לא צייר בשר חשוף, אלא לכל היותר עופות מתים.
העניין בבשר כמושא לציור דומם מקורו בציירים הפלמים בני המאה ה-16 ואלה השפיעו מאוחר יותר על ציירים הולנדים, איטלקים וספרדים ולימים על ציירים מודרניים. אלא שציורים מפורסמים כגון "השור השחוט" של רמברנדט ותמונות אטליז, כגון אלה של אניבלה קראצ'י, הציגו תמיד בשר ולא איברים פנימיים. לפי מיטב ידיעתי, עבודותיה של שפי בלייר הן חסרות תקדים איקונוגרפי ועל כן מקוריות מאד.
תצלומיה של שפי בלייר מתוארים לעיתים כדוחים או פרובוקטיביים, תגובה שהיא כמובן עניין מאד סובייקטיבי. כמי שעוקב אחר אמנות בכלל וצילום בפרט אני מוצא בהם, מלבד השיח התרבותי-אמנותי המורכב, גם אסתטיקה עילאית וביטוי למחויבות ולטוטאליות.
גופי העבודות של שפי בלייר – מהם ניתן להתרשם באתר שלה – חריגים מאד בנוף הצילום המקומי ועל כן קשה למקם אותה במסגרת זרם מסוים. זאת אינה אלא חריגות לכאורה, והצופה יכיר בכך ברגע שיתנתק מהחומר ומהתהליך ויתמקד בתוצאה.
ד"ר יוחאי רוזן









אתי שלום. קראתי לפני כמה ימים בזמן שהכנתי את הפוסט הזה. אכן זוית אחרת וטוב ששמת את הקישור גם כאן (הוא נמצא באתר של שפי). זה מאפשר להרחיב את הדיון. יוחאי
שמחתי לקרוא ואשמח עוד יותר אם תקראו זוית אחרת באותו נושא כאן:
http://www.notes.co.il/eti/63894.asp